שלום הרב!
אנחנו גרים בשכונת מגורים דתית קטנה שמזכירה מאוד ישוב (פרט לכך שיש בה רק בניינים).
אנחנו חושבים לפתוח כמשפחה גמ"ח אבדות, מכיוון שזו בכל זאת שכונה בעיר, מה שנשכח בלילה בגינה לא נמצא בה כבר למחרת בבוקר. ילדים שוכחים למטה בגינה סנדלים, כיפות ולפעמים גם אופניים, בימבות וכו'. נמצאים תכשיטים לפעמים ועוד..
אין ווצאפ ייעודי ששייך ואפשר לפרסם בו כל כיפה או כדור שנמצאים לכל התושבים וככה יוצא שאם מצאתי משהו ואספתי אלי- סיכוי גבוה שלא אמצא מי המאבד והפוך- אם מישהו מצא את הכדור שלי, סיכוי טוב שלא אדע..
בקיצור, רצינו לשמוע מהרב בבקשה מה דבר כזה ידרוש מאיתנו ברמה ההלכתית. נניח שאני מפרסמת ברבים וידוע לכולם שאפשר להביא אלינו מציאות ואנשים שאיבדו דברים ידעו להתקשר אלינו. מה החובה שלנו ביחס לאותן אבידות שלא נמצאו הבעלים שלהם? האם אוכל לפרסם פעם בשבוע או בחודש כל מה שהגיע לאחרונה ומה שלא יבוקש אני יכולה בשלב כלשהו למסור הלאה? כמה זמן צריך לשמור כל חפץ?
יש דברים שאני חייבת לשמור אצלינו למקרה שיום יבוא והמאבד יגיע? יש חובה לנהל רישום של מה שמסרתי הלאה ואם יימצא המאבד בהמשך אהיה חייבת לתת לו את שווי האבידה שמסרתי?
תודה רבה!
ראשית, יישר כח גדול על היוזמה והמוכנות להתאמץ על מצוות השבת אבדה, גם כשהיא כרוכה בטרחה ובהתעסקות מרובה.
השאלה שאתם שואלים היא אכן נפוצה מאוד, ומעלה מורכבות גדולה בקיום מצוות השבת אבדה בימינו, ואכן כדבריכם הדרך לפתרון היא על ידי רישום, אלא שלא תמיד הוא מועילה. מצד שני ישנם מצבים בהם בכלל נראה שמראש אין צורך לאסוף את המציאות מהגינה אלא ניתן להשאירן שם. ונבאר את הדברים בעזרת ה' שלב אחרי שלב.
התורה מצווה את מוצא האבדה "וַאֲסַפְתּוֹ֙ אֶל־תּ֣וֹךְ בֵּיתֶ֔ךָ וְהָיָ֣ה עִמְּךָ֗ עַ֣ד דְּרֹ֤שׁ אָחִ֙יךָ֙ אֹת֔וֹ וַהֲשֵׁבֹת֖וֹ לֽוֹ" (דברים כב, ב) ומכאן שככלל התורה מחייבת אותנו לשמור על האבדה אצלנו בבית עד שיימצאו הבעלים (משנה בבא מציעא כט, ב. שולחן ערוך חושן משפט רסז, טו). להלכה, אפילו כאשר מדובר באבדה שאין בה סימן, הרי ש"יאוש שלא מדעת אינו יאוש" וכל עוד לא ידוע שבזמן המציאה הבעלים כבר התייאש בפועל הרי שעל המגביה אותם יש חיוב להשיב אותם לבעלים, וכיוון שחל עליו חיוב זה הוא אינו פוקע גם לאחר שעבר זמן שבו ברור שהבעלים כבר שם לב לאבידה והתייאש ממנה (גמרא שם כב, ב. שולחן ערוך שם רסב, ג). [ואמנם דעת הרמב"ם שכן מותר להשתמש בהם עד שהבעלים יגיע, אך גם לשיטתו לא ניתן למסור אותם לאחרים. (ש"ך סימן רס ס"ק כו)].
מאידך, בימינו כל אדם מחזיק תחת ידו הרבה חפצים, רבים מהם בעלי שווי נמוך מאוד, ומשום כך מצוי מאוד שהבעלים לא טורחים לחפש את אבדתם וממילא לא יבואו אל המוצא לקחת ממנו את האבדה. אם אכן ההלכה היא כפי שתיארנו לעיל, הרי שכל אדם יצטרך להעמיד מחסן מיוחד שבו יאחסן את כל האבדות שמצא לאורך השנים.
בגמרא (שם כט, ב) מובא דינו של שמואל "המוצא תפילין בשוק – שׁם דמיהן ומניחן לאלתר". רבינא מקשה על דינו של שמואל מכך שבספרי קודש לא מצאנו היתר כזה, ומתרץ שם אביי שיש הבדל בין תפילין שהם "משכח שכיחי" כלומר מצויים, לבין ספרים שאינם מצויים.
פשטות דברי הגמרא מלמדים שכאשר מדובר באבדה של חפץ כזה שניתן בקלות לקנות חפץ אחר חדש במקום החפץ האבוד, אז אין צורך לשמור דווקא אותה עבור המאבד, אלא המוצא יכול במקום לשמור על החפץ פשוט להגדיר את עצמו כבעל חוב לשלם את שווי האבדה כשיבוא הבעלים וידרוש אותה וכך הבעלים יהיה יכול לקנות לעצמו חפץ חדש במקום החפץ האבוד, וכך נפסק בשולחן ערוך (שם רסז, כא).
אלא שהרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק יג הלכה יד) ניסח את הדין כך: "מצא תפילין שם דמיהן ומניחן עליו, שדבר מצוי הוא ביד הכל ואין עשויין אלא למצותן בלבד", הסמ"ע (רסז, ס"ק ל) ביאר בדבריו שאין די שניתן לקנות חפץ חדש בקלות, אלא צריך שיהיה מדובר על חפץ כזה שלמאבד לא חשוב לקבל דווקא את החפץ המקורי, כפי שבזמנם היה כך בתפילין, שמפני השמחה שהיתה למאבד בכך שבינתיים נעשתה מצווה בתפילין שלו לא היה אכפת לו שהוא לא מקבל את התפילין המקוריות שלו. בימינו, כמובן ספציפית לגבי תפילין רוב האנשים מעוניינים דווקא בתפילין המקוריות שלהם, [מסיבות של כשרות, ובעיקר מסיבות של ערך רגשי] אך על כל פנים העיקרון הנלמד מכאן שבשביל להתיר להמיר את חיוב השמירה על החפץ בהתחייבות להחזיר שווי כספי, אין די שהמאבד יהיה יכול לקנות חפץ חדש אחר, אלא צריך שגם למאבד לא יהיה אכפת לקבל חפץ אחר במקום החפץ המקורי.
מלשון השאלה נשמע שאכן רוב החפצים הנמצאים בגינה הם כאלה, שמצוי בקלות לקנות חדשים אחרים במקומם ולא חשוב לבעלים לקבל דווקא את המקוריים [ואפילו שייתכן שהחפץ החדש לא יהיה זהה ממש למקורי, כמו בכדור שלא תמיד קל למצוא זהה, עדין בחפצים כאלו ההבדל בין החפץ המקורי לחדש לא מפריע לבעלים]. כאשר כך, אז עדיין כן כדאי קודם כל לחכות כמה ימים ואפילו מספר קטן של שבועות כדי להמתין לראות אולי הבעלים יבואו לקבל את האבדה. אך ברגע שאתם מעריכים שעברו מספיק ימים כך שהסיכוי שהבעלים עוד יגיע לבקש את האבדה הוא שואף לאפס, כאן כדאי להסתמך על ההיתר המובא לעיל, והדרך הנוחה לעשות זאת היא פשוט לשמור צילום של החפץ בתיקייה ייעודית במחשב כאשר מצורפים לתמונה הפרטים של האבידה: מקום ושעה שבהם נמצאו ושווי המשוער של החפץ, ואז אם באופן מפתיע ישוב הבעלים ויבקש את החפץ שלו הוא יוכל לזהות אותו והמוצא יתן לו את השווי הכספי במקום את החפץ המקורי.
מאידך, אם מדובר בחפצים שלא ניתן להשיג כמותם בקלות, או בחפצים שיש לבעלים ערך רגשי דווקא בחפץ המקורי, במצב כזה אכן יהיה צריך לשמור את החפצים עצמם ולא למוסרם.
לסיום יש להוסיף שכדאי לדעת שכשמדובר על חפצים ששווים ממש נמוך, אזי פעמים רבות בכלל אין צורך להרימם אלא ניתן להשאיר אותם בגינה. כי אמנם כעיקרון ברגע שהחפץ שווה פרוטה ההלכה שחייבים להשיבו (שולחן ערוך רס, ב), אך ישנם שני מקרים שבהם יש מקום להקל ולפטור מחובת השבת אבדה בחפצים כאלו – כאשר אין בהם סימן, וכאשר מדובר על חפץ שנאבד מילד קטן. ונסביר יותר את הדברים:
• אם מדובר על חפצים שאין בהם סימן אז כאמור הלכה כאביי שיאוש שלא מדעת אינו יאוש ולכן כל עוד הבעלים עוד לא התייאש בפועל לא ניתן לקחתו. אך בקהילות יעקב (בבא מציעא כו, ב) מבאר שסברת אביי היא שיאוש שלא מדעת אינו יאוש בגלל הסיכוי שהבעלים אולי לא יתייאש כאשר יגלה את דבר האבדה, ולכן באבדה שנפלה לים ["זוטו של ים" בלשון הגמרא] גם אביי מודה שיאוש שלא מדעת נחשב יאוש כי ברור שהבעלים יתייאש כאשר יגלה את האבדה. ולפי דרך זו מסתבר שגם בחפצים פחותי ערך [כמו עיפרון או חבילת טישיו] ישנה וודאות שהבעלים לא יטרח לקחתם ולכן גם בהם אביי יודה שיאוש שלא מדעת נחשב יאוש.
על כך יש להוסיף שנחלקו אחרונים האם בחפצים אלו החובה היא רק לטפל בהם לאחר שהוגבהו אך אין חובה מראש לאסוף אותם ולטפל בהם, או שגם בהם ישנה חובה מראש להגביהם ואיסור להתעלם מהם: לשיטת שו"ע הרב (חושן משפט מציאה ופקדון ב) אכן יש איסור להתעלם גם מאבידות כאלו וחובה לקחתם, ואילו רבי עקיבא איגר מיקל בכך (בבא מציעא כא, ב ד"ה "אמנם"). לכן נראה שכיוון שבחפצים פחותי ערך שברור שהבעלים לא יחפש אחריהם אולי אביי בכלל מודה שאין בהם דין יאוש שלא מדעת, בהם לכל הפחות יהיה ניתן לסמוך על שיטת רבי עקיבא איגר שקודם ההגבהה אין חובה להשיבם. בפרט שבספר השבת אבידה כהלכתה (פרק א סעיף ה) כתב שהרב אלישיב הכריע כרע"א להקל, שאין צורך להשיב אבידה שאין בה סימן, וזאת גם בלי השיקול של חפץ פחות ערך.
• לגבי חפצים שאבדו מידיו של ילד: הגמרא (בבא בתרא פז, ב) קוראת למקרה שמבוגר נותן חפץ לילד "אבדה מדעת", ולדעת קצות החושן (רסא, ד) הכוונה כפשוטו שאין כאן חיוב השבה כמו בכל אבדה מדעת שבה הבעלים משליך את החפץ למקום שאינו משתמר, ואילו הנתיבות (שם) חולק וסובר שחפץ שנמסר לילד עדיין נחשב כשמור קצת ולכן יש עדיין חיוב השבה [וכוונת הגמרא שם רק לומר שהתנהלות מזלזלת זו של האב פוטרת את השומר לשמור שמירה רצינית יותר ממה שהאב עצמו לא הקפיד].
נראה לומר שאם מדובר שהחפצים שאבדו מהילד הם ממש פחותי ערך [למשל: קוקיות וסיכות שיער וכדומה] אז כאן מסתבר יותר לומר כבעל ה"קצות" שאכן כוונת ההורים היא לשלוח את הילד לגינה כך מתוך השלמה מראש שייתכן שחפצים אלו יאבדו, ואז זו ממש אבדה מדעת שאין צורך להשיבה.
הורדת PDF
ניווט בנושאי האתר:
ניווט בנושאי האתר:
